איך לעורר מוטיבציה
רק לראות מה שקורה בכנסת ובממשלה צריך לעורר דאגה אצל כל מי שאכפת לו מהארץ. התיפקוד הלקוי והמביש כל כך; אי- היכולת של ממשלות ישראל לפתור בעיות בלי שיבושים הזויים ומיותרים וסחבת אין סופית בכמעט כל עניין – גדול
או קטן; והפסקת הקדנציה של כל ממשלה טרם הסתיימו ארבע שנים;
והשערוריות והשחיתויות.
ומוטבציה לפעול זה בעצם עניין של מודעות צלולה והחלטה לפעול בהתאם. ולרוב אזרחי
המדינה קיימת מודעות די טובה שהמצב לא משביע רצון. אמנם כנראה שהמודעות היא לא מספיק ברורה!
לכן יש לחדד במודעות הציבור את המצב. בלי לזרוע בהלה, אלא ביושר ובדיוק כהוויתו. ולהבין שגורלנו הוא לא עניין של רק
שמאל או רק ימין, דתי או חילוני, אלא הוא עניין של היגיון והמשך קיום המדינה. ממש ככה!
רוב האנשים מדברים הרבה אבל באופן אישי עושים מעט לשנות את המצב
למרות שרוב האנשים מבינים היטב מה המצב במדינה ומודעים למגרעות השלטון, מעט טורחים לעשות משהו מעשי כדי לתקן דברים.
רבים לא מאמינים שהאדם הפרטי או אפילו כלל הציבור יכולים להשפיע על הפוליטיקאים והשלטון. מצביעים על המחאות הגדולות שהיו, ואשר לא השיגו שום דבר מלבד כמה הבטחות שווא מהממשלות למיניהם. אבל שוכחים שכן היו מחאות חברתיות שהשיגו את מטרותם. למשל, אחרי מלחמת יום הכיפורים, המחאות הובילו להתפטרות הממשלה שאז כשלה באופן כל כך חמור. היו גם מקרים נוספים, אמנם שנויים
במחלוקת, שבהם לחץ ציבורי צלח, כמו למשל שחרור של כאלף מחבלים
תמורת החזרת חייל אחד משבי החמאס.
יתר על כן, השסע ההולך ומחמיר בין המגזרים; מצוקות חמורות בקרב חלקים של החברה וכמו כן ההתדרדרות בתחומים מרכזיים אחרים, בינם רמת החינוך, מצבם הקשה של החקלאים, הקיפוח הציני של מגזרים שונים ועוד דברים אשר אמורים לעורר דאגה עמוקה אצל כל מי שהארץ יקרה לו.
הרי ישראל היא לא כמו מדינות אחרות שקיומם לא עומדות בסכנה מתמדת. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה ליקויים כאלה. עצם העובדה שמתאפשר המשך מצב כזה, עלול להוביל לעתיד קודר ביותר ואף להתרסקות המדינה. זה כאילו שאנחנו משחקים עם גורלנו. מודעות לכל זה הייתה צריכה לדחוף כל בר דעת לחפש איך לפעול למען הבראת המדינה לפני שיהיה מאוחר מדי.
ואולי גם שכחנו שכאן זה אכן ישראל
וחוץ מכל זה, אנחנו לא מדברים סתם על איזושהי ארץ כזאת מן המנין, אלא ישראל, הגשמת הערגה היהודית משך אלפי שנים. ישראל, שהיא גם אידיאל, שמסמלת את התקווה לעולם טוב יותר. מה – האם שכחנו את כל זה? והאם שכחנו את הרדיפות נגד עמנו בגלות? והאם שכחנו את המחיר הכבד בחללים ופצועים בהקמת המדינה ובהגנתה במשך השנים?
כנראה שכן! הרי, לו היו באמת זוכרים מי אנחנו כעם ושכאן זה אכן ישראל, האם מישהו היה מרשה לעצמו, למשל, לקלל, להשמיץ או להכות אדם אחר או לרמות או לגנוב? האם היו מתאפשרים מימדי העוני והמצוקה כפי שקיימים או הפערים העצומים במשכורות?
ובקרב הפוליטיקאים, לו היו ממש זוכרים את המשמעות של היותם נבחרי העם של מדינת ישראל, האם הם היו בכלל מרשים לעצמם את כל המשחקים הפוליטיים הציניים והאם הם לא היו נחושים מעומק ליבם לפעול למען הקמת שלטון חכם, יעיל ואמין. ויש עוד דוגמאות רבות עד כמה שהיה יכול להיות טוב, ועם הרבה יותר בטחון מדיני לו כולנו היינו זוכרים – אבל באמת זוכרים – שכאן זה אכן ישראל.